העבודה הראשונה שלי באמריקה

ביום חמישי, כתבו לי מבית הספר שאין מספיק נרשמים לחוג עברית שלי.
נו, בטח, היו צריכים לקבל את הצעתי ללמד עיתונות. יותר סקסי.

דברה כתבה לי שביום שישי תודיע לי אם זה כן נפתח. לא הודיעה, אז הבנתי שלא.
לא נורא, חשבתי, יש סמסטר אביב, מחנה קיץ. כבר הכנסתי רגל בדלת ויהיו עוד אפשרויות.
חוצמיזה, שהגיע הזמן לסיים עוד גרסה לקורות החיים (גרסה פתוחה יותר, שלא בהכרח מכוונת לתחום החינוך), ולשלוח דרך מכרים.

ליתר ביטחון, שלחתי מייל לחברים, שאולי הם מכירים הורים בבית הספר ההוא, ואולי אם יפיצו מייל, עוד תלמיד יירשם.
לרכזת החוגים הצעתי לפתוח את ההרשמה גם לגיל צעיר יותר.
ביום שני, רגע לפני שאני יוצאת לקחת את נטע מהגן, אני מקבלת מייל. יש מספיק נרשמים, מתחילים היום. נתראה עוד מעט.

זה היה שלוש שעות ורבע לפני שאני אמורה להתייצב בכיתה ללמד.
לא היה לי מושג כמה עברית הם מבינים, אם הם מכירים זה את זה, מהי הדינמיקה ומהן הציפיות.
השיעור ראשון הוא הכי חשוב, כי על פיו יחליטו הילדים אם הם רוצים להמשיך או לא.
הפרטאץ' הזה הפתיע אותי. אפשר לחשוב שכאן ישראל. אבל זו לא מועדונית אלא בית ספר פרטי שגובה 26500 דולר לשנה לילד.

למזלי, חמותי ממילא אמורה היתה להגיע לבלות עם הילדות, אז סידרתי שגם תיקח את מיקה מהלימודים, והלכתי.

הייתי לחוצה. נורא. בפאניקה. מזמן לא עמדתי מול כיתה, ושעה שלמה נראתה לי כנצח עם ילדים עייפים, שיום הלימודים שלהם נמשך מתשע עד שלוש ומגיעים לי עד הכתפיים.

הכנתי מלא פתקים עם פעילויות פיסיות, כי הם בטח יהיו עייפים מכדי לשבת לכתוב עברית, דחפתי לילקוט ספר (החתול שלי הכי טיפש בעולם, של ז'יל בשלה), טייפ ודיסק של שירי ילדים קלאסיים, ולקחתי רכבת לשכונת קרול גארדנס.

התחיל לא טוב.
נכנסו ארבעה ילדים, שניים מהם אח ואחות, שהתקוטטו כל הזמן, עוד ילדה ועוד ילד.
כולם היו בהיפר, בקושי הצלחתי להשמיע את קולי מעל צחוקיהם, והרגשתי גם שהאישה שנשארה בחדר להתעסק עם המחשב היתה שם בעצם כדי לבחון איך אני מתמודדת.
אחרי רבע שעה, הבנתי שלשבת על הרצפה ולדבר לא עובד. שיחקנו משחק היכרות קצר: השמעתי מוסיקה, עצרתי ושאלתי שאלה. למשל: לאן היית רוצה לטוס לטייל. הם אמרו שהשירים ילדותיים מדי.

אז הובלתי אותם אל השולחן, נתתי להם פתקים וביקשתי שיכתבו מילים שהן גם עברית וגם אנגלית. בננה, פיג'מה, אבוקדו, רדיו ועוד.

להפתעתי, זה בדיוק מה שעבד. הם התישבו למלאכה, ומצאתי את עצמי מאייתת, מדברת על מילים שמקורן בארמית ולכן הן מסתיימות באלף, וצוחקת איתם על דברים שונים.
מכאן, זה זרם די חלק. בסוף שאלתי אותם מה הם היו רוצים שנעשה יחד, מתעלמת מכל החוקים של סמכות וביטחון עצמי.
הם צהלו כשהצעתי אוריגמי, מלאכת יד ובישול.
אני מתכננת לשלב טקסטים ביצירה, להביא שירים ישראלים של גדולים ולעשות כיף בעברית-אנגלית.
זה מאוד פתוח, העיקרון הוא ללמד עברית בעברית. מה שאומר, לעשות דברים עם הידיים ולדבר על העולם. מה יותר טוב מזה?
ונראה. זו בהחלט התחלה.
העבודה הראשונה שלי באמריקה.

לחרוז במבטא זר

בשיעורי-הבית השבועיים של מיקה יש פרק המוקדש לחריזה.
בהתחלה היא שנאה את זה, אבל אז לימדתי אותה לעבור בראשה על האיי-בי-סי, ולהחליף את תחילית המילה.
למשל: light מחליפים עם: aight, bight, cight, dight, eight, fight וכולי. וככה מגלים את fight, light וכל השאר.
זה גם יוצא מצחיק ומזה היא לומדת גם מילים חדשות.

השבוע, אחת מן המילים שהיא התבקשה לחרוז, בלבלה אותי.
המילה היתה get, וכשהיא עברה בקול על האלפַאבית, היא התלבטה לגבי cat.
בטח שזה חרוז, אמרתי לה. כי הלשון הישראלית שלי חורזת בלי בעיה את שתי המילים הללו.
אבל אז חשבתי שוב, כי לא כותבים את זה אותו דבר.
מיקה, שאלתי, איך אומרים באמריקאית חתול? הילדה האמריקאית שלי אמרה cat. לא כמוני, אלא כמו שאומרים כאן.
אז התקשרתי לקימברלי, שהתפקעה מצחוק. ואמרה שלא, זה לא חרוז.
וזה אחרי שבאותו יום אספתי את נטע מהפעוטון בצהריים, וכשישבנו ברכבת היא הביטה בי ואמרה:
Mommy, speak English with me. Mommy, figure it out

 

לקחת קפה

בוקר יפה וחמים, הגדולה בבית הספר והקטנה משחקת. חוקר הצמחים לא עושה סימנים של דחיפות נמהרת לזוז לעבודה.
– כבר שתיתָּ קפה? – לא.
אז אולי תיקח את הקפה שלך בּדֵאב?
– מה? לקחת מה?
– נו, יום יפה בחוץ, בוא נשב יחד בדאב, זה ממילא בדרך לרכבת (זה הקפה האוסטרלי הפיצפון, שצילמו בו את הסרט "עשן").
הוא לא השיב, הלך לצחצח שיניים. ואז הוא חזר לסלון, ואמר לי:
תשמעי, אנחנו הישראלים לא לוקחים קפה. אנחנו שותים אותו.
עוד מעט תלכי לקחת מקלחת.

ואם כבר קפה, אז ישר לווריד.

בארץ המילים האבודות

ארבעה חודשים לאחר שהגעתי לארה"ב של אמריקה, אני שמה לב, תוך כדי שיחה עם חבר אמריקאי, שהשחלתי שלושה אקסייטד ושני אמייזינג בפסקה.
אני חושבת לעצמי, אלה פלסטרים להניח על החתכים המילוליים, שפוצעים את שטף השיחה.
או מיי גוד, כמה שאני נתקעת בניסיון להעביר רעיונות בלי למצוא את המילים המדוייקות.
שרירי הפנים וגידי הגוף נמתחים באקסטרא מאמץ ליצור הצגה שתשלים את הפער.

**^^**
לימור צחקה עלי כשסיפרתי לה שנכנסתי לבית קפה לעבוד, כשנטע היתה ישנה.

**^^**
יש משפטים שבהם אני מבְלָנְדֶרֶת משפטי אנגלית ועברית, מצטטת טקסטים ששמעתי או קראתי, במקום לתרגם.
אבא-שלהן שונא כשאני עושה את זה. מה אמרת? הוא עוצר אותי.
בדיוק כמו שאני עושה למיקה, כשהיא מבקשת משהו בטון מתבכיין או שוכחת להוסיף "בבקשה".

**^^**
עיתונאית ישראלית, שחיה כאן שנתיים, סיפרה לי שפתאום התחילו להעיר לה במערכת על שגיאות כתיב ובלבולי ג'נדר, שמעולם לא היו לה.

**^^**
מיקה החלה לייצר שגיאות באנגלית, מה שאומר שהיא כבר לא ממחזרת משפטים אלא בונה אותם.

**^^**
עכשיו, שוב אני צריכה להסביר לה מה הופך שולחן לזכר, וספה – לנקבה, ואיך זה ש-"איי לאב יו" עובד לשני המינים.

**^^**
לפני שאנחנו חוצות את הכביש, אני עדיין אומרת: "מיקה, ירוק", למרות שהאיש ברמזור הוא לבן.
אני תוהה למה לבן ולא ירוק, אפילו בהיר. מה, המשמעות האקטיבית של אור ירוק לא טבועה בתודעה הציבורית כאן כמו אצלנו?
(והיא עדיין אומרת גבינה עגולה, גם כשהמוצרלה נראית אחרת, לא כמו של מותג גד).

**^^**
נטע הפתיעה השבוע, כשהרימה ספר ואמרה בעליצות: "זה בוּק".
איפה בוק? בדקתי אותה אחר כך, והיא הרימה אותו שוב. איפה ספר? בחנתי. זה-זה היא אמרה והצביעה עליו.
זו המילה השניה שלה באנגלית, אחרי בייבי, ומיקה טוענת שהיא למדה ממנה.

**^^**
כשביקרנו בתערוכה המצרית במוזיאון ברוקלין, נטע התרגשה מאוד מהמומיות.
וואו! וואו! זה בּוֹבה! היא צווחה והצביעה לעברן.
מבקרים אחרים נעצרו לחייך אליה עם ה-"יו אר סו קיוט" ו-"יו אר סו ביוטיפול", שהיא רגילה לשמוע.
בתגובה, היא נעמדה מול כל מי שדיבר אליה, הרימה את החולצה, הצביעה על הפופיק שלה, ואמרה ברצינות: "זה פּוֹפָּה".

**^^**
"לא רוצה"! היא אומרת ומנענעת בראשה. לא רוצה ננה (בננה)! מה את כן רוצה? רוצה לפופון (מלפפון).
אני מתבוננת בה, מרוגשת כולי, מכך שהיא מתחילה להפעיל תקשורת קצת יותר מדויקת.
וסופסוף, היא הפסיקה לבקש "זה" כשהיא רוצה לינוק, והחלה לומר ציצי.
קצת ביאס אותי, אני מודה, שאחרי כל הלילות וגם הימים המלוקטזים (בקושי אנחנו מגיעות לפערים של שעתיים, וגם זה לא תמיד)
היא לא טרחה להפריד את ה-זה הזה מ-זהאים אחרים.

**^^**
מורה פרל צחקה בגן, שמיקה מתחילה לדבר בנעימה אשכנזית.
אמא, הנה החלה שלי, היא אומרת בשישי בצהריים, כשהיא מטעימה את החלה במלעיל.
ש-לום רב שו-בך ציפורה נחמדת, אני עונה לה בִּיאליקית.

שמיכה לילית לבנה

כל הערב ישבתי מול מאמרים בפסיכולוגיה שיווקית, מנסה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שבה שקעתי ברעיונות כאלה. מזמן. ולמה עכשיו?
כי התחייבתי להיות כותבת צללים של פרופסור לשיווק בפרויקט משותף עם עיתון כלכלי והאגו שלי לא נתן לי לומר שעכשיו אין לי פנאי.
שיש לי שני פרויקטים אחרים לסיים, שאני מגדלת בבית תינוקת בת שנה בתנאי משפחה גרעינית-לגמרי, שבלילות אני רוצה להיפגש עם בעלי.
אבל – תמיד האָבל הזה – הזדמנויות מנצלים כשהן מגיעות, לא? לכי תדעי לאן זה יוביל אותך. והפרופ' הזה ניסה לשתף פעולה כבר בעבר ולא יכולת, הוא לא ינסה שוב.
ומקשיים לומדים. אולי תלמדי מזה משהו. ולו רק לסרוק מאמרים אקדמאיים בשפה שאין לך מושג בה.
רק כשמתאמצים משיגים. תיגעי ותמצאי. תאמיני.

באחת לפנות בוקר, אני כבר מנסחת בראשי את המייל שבו אבשר לפרופסור, שזה לא הולך לקרות.
המאמרים העמוסים במונחים שאני לא מכירה ובחישובים שנבנו על סטודנטים, שקיבלו פטור מקורס בתמורה להשתתפות בניסויים, לא מרכיבים טקסטים זורמים על המסך.
עדיף להשקיע בכתבה שהזמין ממני עיתון גדול, לאחר שאסיים עם ההתחייבויות הקודמות.
עדיף להשקיע במציאת פרנסה מעניינת יותר. כזו שלא תדרוש ממני לפתוח מילון ו-וויקיפדיה בכל כמה דקות. עדיף בכלל לקחת פסק זמן. להיות אישה ואם בישראל-שלוחת-ברוקלין) וחבֵרה-בשלט-רחוק, וסרגנית-מתחילה, ומשוטטת-אורבנית, ומהגגת-מדופלמת). באחת ועשרים, אותו בעל זנוח עבר ליד החלון בדרך למיטה, וחזר כדי לספר שהרוח שנשבה קודם הלבינה את המדרכות, הגגות והמכוניות.
הלכתי לראות. שכבה דקה של כפור רענן ומבהיק כיסתה את הרחוב. התחלתי לקפצץ במקום, מצטערת שאני לא יכולה להעיר את מיקה, שתקפצץ איתי. שלג. באמת שלג. על פחי האשפה, על שמשות המכוניות, על הענפים המשולכים, על המדרגות.
אז ככה זה נראה.

מחר נלבש את מעילי הפוך, גרביים גבוהים, מגפי החורף, כפפות (אני gloves עם אצבעות, ומיקה mittens – ללא אצבעות), צעיפים, כובעים ומחממי אזניים. נטע תתכסה ב footmuff -שק"ש-פוך לעגלה. נחרוץ בשמיכה הלבנה, המכסה את הדרך אל הגן, ונלמד איך זה מרגיש מתחת לסוליות.

**^^**

היום מיקה נשארה בבית, מפני שאתמול עלה לה החום, והיא היתה קצת מעוכה.
בבוקר היא פרצה בבכי, כשבישרנו לה שאין גן. היא חשבה שזה עונש.
בצהריים התקשרה הגננת, morah Perel. הילדים רוצים לשיר לה שיר, שיעזור לה להחלים.
Refuah Shelema, Refuah Shelema, don't be sick, come back quick.
מיקה השתתקה. קשה לתפוס אותה בלי מילים, והיום זה קרה.

ותודה לאינדיאנים, שנתנו לנו חג

יום אחרי ההאלווין, התחילו לצוץ תרנגולי הודו ברחבי העיר.
הם דילגו בעליזות מעל לשיחים ובין דחלילים והשתלבו בשלכת הדקורטיבית ומיני הדלועים, שנותרו מהחג הקודם.
יש משהו קצת פרוורטי בעליצות המחוייכת שבה מוצגות הציפורים הגדולות כגיבורות תרבות, בשעה שלמעשה התפקיד העיקרי שלהן הוא להיאכל. בהמוניהן.
אבל זה מאוד הולם דימוי קישוטי נפוץ נוסף של החג: ילדים אינדיאנים נושאים סלי מזון.
גם הם נשחטו בנשק או מתו במחלות שהביאו עמם המתיישבים מאירופה. או שסתם נדחקו לשמורות.

המיתולוגיה של החג כוללת סעודה שערכו במאה השבע-עשרה מתיישבים קולוניאליים יחד עם אינדיאנים, שהצילו אותם מרעב. ילדים אמריקאים לומדים החל משנות הגן על הפילגרימס (הצליינים הפרוטסטנטים, שהגיעו לאמריקה כדי להימלט מרדיפותיה של הכנסיה האנגלית) ועל תמימותם בנושא חקלאות, שהביאה אותם לסף רעב. משלחת של נייטיב אמריקנס (הפוליטיקלי קורקט לאינדיאנים) הביאה להם מזון, וכולם התיישבו לסעודה חברית. יש ויכוח לגבי התאריך המדויק ולגבי המיקום המדויק של אותה סעודת חג ראשונה, אך מקובל לציין את שנת 1621 ואת העיירה פלימות' אשר במסצ'וסטס. גם לקנדים יש חג דומה, אבל הוא מתקיים באוקטובר, ובתרבויות אחרות בעולם יש חגי הודיה הקשורים לקציר.

והיות שלכל חג לאומי צריך להיות גם אנטי-חג (שהרי, לרוב אי אפשר להקים יישוב בלי לנשל מישהו שגר שם קודם), וגם כאן מציינים נייטיב אמריקנס ותומכיהם את יום הזיכרון לילידי היבשת, אשר איבדו את בתיהם, חייהם וזכויותיהם לטובת העולם החדש שהוקם על אדמותיהם.

אנחנו ישבנו אמש אצל חברים לארוחת חג מסורתית. התפריט כלל: תרנגול הודו צלוי; מילוי, שמוגש בנפרד (סטאפינג), רוטב קראנברי, רוטב שומן וחמאה, כרוב ניצנים, תפוחי אדמה ולא – לא היה פאמפקין פאי. אמו של המארח הגיעה ממיין בנסיעה בת יומיים, ופאי לא היה עומד בתלאות הדרך. בחסות הישראלים שנכחו באירוע אכלנו גם סלט ירקות, סלט חסה, סלט סלק, מג'דרה, ירקות שורש בתנור, עוגת גבינה וסביר להניח שהיו עוד מאכלים, שאני כבר לא זוכרת.

העיר היתה ריקה בערב החג ורוב בתי העסק – כולל בתי קפה – סגורים.
פעמיים בשנה נוסעים אמריקאים קילומטרים רבים כדי לאכול יחד עם המשפחה, בקריסמס ובת'נקס גיבינג.
לעתים קרובות, יהיו אלה הפעמיים היחידות באותה שנה שבה הם יתראו.
לי זה תמיד נראה בלתי נתפס, שמישהו יבחר לחיות כך את חייו.
בישראל, הילדות שלי גרו במרחק של עשרים עד ארבעים דקות נסיעה מהמשפחה הקרובה.
אבל הנה עכשיו גם אנחנו ניפגש רק בשמחות, אפילו פחות מפעמיים בשנה.

חיים על מזוודות

חסרות לנו תמונות
מהרגעים האלה שבהם הגלגלים שלנו עדיין התחככו באספלט הביתי, קצת לפני שהכנפיים משכו אותנו למעלה אל מקום אחר.
שום תופים לא ליוו אותנו החוצה, שום קלרינט לא הרהר אודותינו בקול נוגה. רק ההמולה הרגילה של תחנת מעבר אפופה בריחות של קפה ומאפה.

אתם בטיול שורשים?
שאלה אותי אחת הנוסעות, שראתה אותנו עולים לטיסה בחבורה גדולה, יחד עם הוריו ואחיו של בעלי.
כי בדרך לבנות חיים חדשים בניו יורק תכננו תחנה בריצ'מונד, וירג'יניה, לכבוד חתונת אח אחר שלו.
לכן היתה לנו נחיתה רכה יותר, נחיתת מצופים.

מה, כבר בוקר?
זה מה ששאלה מיקה בשבע בבוקר למחרת הטיסה, כשהיא ישובה על המיטה צופה בפרק של "רגע עם דודלי".
למרות שכבר במטוס כיוונתי את השעון לשעת אמריקה, בראשי המשכתי לפחות יומיים לעשות חישובים של זמן-ארץ, כלומר זמן-גוף.
מדי פעם בדקתי באיזו שעה נמצא הגוף שלי למרות מה שמראים המחוגים האמריקאיים.
חיכיתי לג'ט לג, שלא הגיע, אולי בגלל שזו היתה טיסת יום ואולי בגלל שאנחנו רגילים לשינה לא רצופה, באדיבותה של תינוקת יונקת.

מזוודות
כשחיים על מזוודות מאוד קל להתפזר.
לא משנה עד כמה מסודרת המזוודה שהוכנה לשימוש מיידי, תמיד יהיה איזה פריט מתחבא במעמקים, לרוב במזוודה אחרת.
הרעיון הוא להניח אותן במקמות נגישים אך לא מפריעים, שבהם ניתן יהיה לפתוח בלי לשפוך ובעיקר – לסדר כל הזמן.
אם מניחים משהו מחוץ למזוודה, כדאי לרכז באזורים אסטרטגיים, ולפני עזיבה לעבור על כל מדף ומגירה.
אני חושבת שזה לא יהיה מוגזם לומר שכמעט בכל מקום שבו ישנתי השארתי משהו אחרי, ולא, זו לא דרכי להשפיע.

אבדות
במשך יומיים חשבתי שהמצלמה שלי אבדה.
זה קרה אחרי שצילמתי את מיקה יושבת על דוד שלה ומציירת עם האצבע שלו על החלון.
אחר כך הם שיחקו בפיצוץ בלונים דמיוניים על מסך, כמו ששיחקה במטוס.
אספתי בזיכרון תמונות זמניות ותהיתי אם מי שמצא את המצלמה התבונן בתמונות לפני שמחק אותן או שלא טרח.
אבל אז מצאתי אותה חבויה באיזה קפל בתיק בין החיתולים ושבתי לתעד את חיי המעבר שלנו.

כבודה
הגענו מהארץ עם ארבע מזוודות, שלושה שקים וצ'ימידן אחד, שמכילים את רוב החיים החומריים של ארבעתנו.
כשמדברים על גלובליזציה לא חושבים בדרך כלל על סנדל תוצרת קוריאה עם תווית צ'כית, שדרך בישראל ועתה מתחכך במדרכות של יבשת אחרת. ומה עם הווירוסים שלי?

גריפה
יש משהו קצת נוגה בלהיות חולה רחוק מהבית.
נכון שממילא סל התרופות שלי כולל שום, דבש ומי מלח אבל איפה אמא שלי, שתכין לי רסק-תפוחים ותשלח אותי לישון?

סמול טוק
מסתבר ששבתי הביתה.
פקידת הקבלה כבר סיפרה לי על ייסורי הגמילה של בתה השלישית ממוצץ (פאסיפַיֵיר, או פַּאס בקיצור) וכל מי שחולף על פני מחייך ואומר לי שלום.
זה מאוד נעים, ונראה שברגע שאתחיל להבין יותר ממילה אחת על כל ארבע (כלומר, שאתפוס את הקצב והסלנג), אוכל להשתלב מצוין באינטראקציה הלא מחייבת הזו.
שהרי, שיחות נפש לכאוריות עם אנשים זרים הן תחביב ישן שלי.

טכנולוגיה
במלון הדירות שלנו בריצ'מונד היה מדיח כלים, לא כחלופה לשטיפה ידנית, אלא כאפשרות יחידה.
במטבח המאובזר לא מצאנו סקוטש, סבון כלים ולא אזור ייבוש.
עוד תתרגלי, אומרים לי, כאילו אני צפויה לחוות כאן הארה טכנולוגית.
אולי. בינתיים, אחרי כמעט-חודשיים באמריקה, עדיין לא השתמשתי במדיח, עדיין לא הפסקתי לתעב מייבשי כביסה ועדיין לא רכשתי אייפון, אייפוד או משהו מתוחכם מסוגם.

אתם זוכרים את השירים

המהגרים מצטופפים בערב בסלון של חבריהם, מהגרת ותיקה ובעלה המקומי, לשמוע את המוסיקה שלהם.
הם מלווים את השירים בקולותיהם, בלי מבטא, ואת המלים ששכחו משלימים בזמזום אוניברסלי, שגם המארח המקומי מבין.
הוא צוחק ואומר שהם נשמעים כמו משפחת ואן-טראמפ מצלילי המוסיקה. הם צוחקים בחזרה (צחוק אוניברסלי), שמחים שאינם צריכים לשיר את דרכם אל החופש.

המהגרים מתקשים במציאת דירה להשכרה. המסמכים שבידיהם, החיוכים שעל פניהם והרזומה שלהם אינם מספקים.
הם מנסים לשפר את מראם, למרק את שפתם ולהתאים, אבל אינם מזהים את המותגים המתאימים, את שפת הגוף ואת הלך הרוח הנע בין השורות.
אלה שמחזיקים במפתחות אינם מתרשמים ומערימים קשיים. חבריהם מנסים לסייע, חבריהם של החברים שולחים עצות ומלקטים מידע.
אבל אחרי שבוע וחצי של שיטוטים קדחתניים בעיר, למהגרים אין בית, מלבד המקלט שמספקים להם חבריהם הנדיבים.

קרוביהם מארץ המוצא מנסים לעודד מרחוק, לחבק מרחוק ולשדלם להקדיש זמן גם להרגעות ולטיול.
אבל המהגרים מתקשים לנוח ולהירגע כל עוד אינם מצליחים לקנן.
עם זאת, השיטוטים בעקבות בעלי-דירות ערכו להם היכרות מהירה ויעילה עם העיר ועם נתיבותיה.
לומדים מושגים, המייצגים תפישות עולם, ומחכים לחג החדש הראשון שלהם.

אנשים זרים מסבירים להם פנים, אומרים שכך חונכו, אבל זה נעים בכל זאת.
המהגרים יוצאים אל הרחובות להתערבב במהגרים ובמקומיים
באנשים שמשחקים בתפקידים ראשיים ומשניים במספר סרטים בו-זמנית.

גוד מורנינג, אמריקה

מה, כבר בוקר?
זה מה ששאלה מיקה בשבע בבוקר, כשהיא ישובה על המיטה צופה ברגע עם דודלי.
למרות שאת השעון כיוונתי לשעה המקומית עוד במטוס, אני עדיין עושה חישובים של זמן-ארץ, כלומר זמן-גוף.
זה הזמן שבו שרוי הגוף שלי, למרות מה שמראים המחוגים.
אתם בטיול שורשים? שאלה אותנו ישראלית אחת בנתב"ג, כשראתה אותנו מתנהלים בקבוצה הגדולה:
ארבעתנו, ההורים של הפוסט-דוקטורנט הטרי ואח שלו.
את המסע באמריקה נתחיל בחתונה ובטיול קטן. דרך רכה להתחיל את תקופת ההגירה שלנו.
אז לא, אנחנו לא בטיול שורשים. בדיוק להיפך, כי אנחנו לא נוסעים לחפש עבר אלא עתיד.

הטיסה עברה בשלום, מיקה ציירה, הדביקה וגם ישנה.
נטע, במנשא רוב הזמן, ישנה וינקה לסירוגין, ובין לבין גם עשתה עיניים לנוסעים האחרים.
היו שם עוד תינוקות, קטנים ממנה, ואחת האמהות הכינה מובייל מכוס הפוכה וחרוזים ותלתה אותה מעל לעריסת-האוויר. מקסים.
הפוסט-דוק שיחק עם אמו ואחיו שש-בש במחשב של המטוס, זה נגד זה. אבא שלו קרא הרבה, שיחק עם נטע וישן.
החלפנו כסאות כל הזמן, אולי גם זה עזר להרגיש שהזמן זז ביתר חן.
מכל הדמויות שפגשנו בטיסה אני זוכרת את הדייל המצויין עם המניירות האוחצ'יות המודגשות, את האיש שניסה להצחיק את נטע בהרקדת הגבות שלו (לא עבד לו) ואת הנזירות בתלבושות טורקיז-לבן.
טיסת הקונקשן שלנו התעכבה בשעה, מה שיצא טוב, כי שכחתי את העגלה ליד המטוס וחזרנו על עקבותינו בלי לפספס את הטיסה.
מכל הכורזים והכורזות הבנתי שאני לא ממש מבינה את המבטא כאן.

איכשהו, הצלחנו להגיע למלון עם כל אחת עשרה המזוודות, שבעת תיקי היד, העגלה, הבוסטר וכסא-הרכב.
הלילה היה מקוטע אבל עכשיו אנחנו מלאי מרץ להתחיל את היום.
גוד מורנינג ריצ'מונד.

חיוך קטן באוזן לפני פרידה מחברים שעוזבים לאמריקה

פקק של צהריים מצדיע לרכבת עצלתיים, אנחנו נוסעות להיפרד.
כולם מאזינים לצלילים הרחוקים שפול סימון אוהב, זזים מכאן לשם
יש להם שורשים ארוכים.
בזמן שהזיכרונות שלנו מתפשטים בחללים תחומים היטב במסקין-טייפ
מתמלא החלל הארעי סביבנו בצלילים שמחייכים אותי רחב
ובעיניים דומעות אני שרה לכבוד החופש הנפלא שיש לאנשים מסוגנו
לנדוד, לממש, לנסות, לחפש ולזוז, לעזאזל.
לעוף בסנדלי הרמס אל עבר עננים שחלמנו, פשוט כי הם שם.

The only living boy in new york