תגית: ברוקלין

לפיד

leaf
בדרך לעבודה אני אוספת עלה של מייפל יפני
אדום לוהט ביום סגריר
מחזיקה אותו מולי כל הדרך כלפיד.

דברים שמגלים בעיר שלוגה


IMG_5663

איי מדרכה זעירים עולים כמשטחי-חן מלוטשים במקומות שבהם נמס הקרח. ההתגלות של מראה כה מורגל, שהוסתר ושב להראות חלקים ממנו, הופכת לאקט אמנותי. סוג של הזרה.

שבילים צעודים הם עדות לנוכחות אנושית, כזו שבדרך כלל נמוגה מבלי שנבחין בה. אבל השלג שומר את סימני הסוליות שהשאירו האנשים שעברו כאן לפנינו. עקבותיהם צועדות בשורות ארוכות, מטביעות בשלג פטפוטים טיפוגרפיים שמשחקים עם הפונטים של תנועותיהם: גודל הנעל, עומק הצעד, טווח התנועה ולעתים, גם אם הלכו לבדם או ביחד.

כמה מהר נשכח הדשא מהגבעות שבפארק. המרחבים הירוקים נבלעו עם שאר הצבעים אל לובן מרוכז, שנמתח מגזע לגזע לתת מנוחה לעיניים. מנוחת-גירויים משוחה בגווני כרום. אפשר היה לכתוב: גווני כרום נוגים, אבל אין כל תוגה במראה, אלא שלוות אישונים, שמעצימה את ההתעכבות על פיתולים וקימורים במקום לחגוג את חדוות הצבע.

מלחמת גבישים בין מלח לקרח
מתרחשת, כשבעלי הבתים זורים מלח גס להמס את המים הקפואים ולהסיג את קו השלג (החוק מחייב). למערכה מצטרפות היונים, שאוכלות את תרכובת הנתרן ומשאירות טביעות משולשות מסביב לחלקות הבטון החשופות. התוצאה: אמנות-רחוב-מתכלה-קהילתית.

פיפי של כלבים 
לרוב נסתר מהעין. את הקקי רואים (לפעמים מאוחר מדי), אבל התוצאה הנוזלית של טיולי הקאניס-פמיליאריסים למיניהם נספגת או מתאדה בלי להותיר עקבות. כך, עד שמגיע השלג הזך, שמכסה את העיר בריצופי טאבולה ראסה. הכתמים הצהובים שמקשטים את צדי הרחובות הם שום דבר לעומת הפיח שמשפריץ ברד שחור בכל מפגש עם מעבר חציה. איפה היה כל השחור הזה קודם? מן הסתם עשה קאמופלאז' עם האספלט.

האמירה "watch your steps" מקבלת משנה תוקף, לא רק במשמעות הזהירה שלה, אלא בפירוש המילולי: באמת כדאי להתבונן בצעדים ולשים לב היכן מניחים אותם. צעד לא נכון עלול להסתיים בהופעה של החלקה על הקרח, עם שפגאט וידיים מונפות באוויר – רק בלי האלגנטיות.
עלה מבצבץ בראשה של ערימה לבנה וקפואה, מתנפנף כדגל ירוק עם הבטחה לבאות.

אבקת פיות מתפזרת מול השמש, כשרוח קלה מערבלת שבבים זעירים של קרח בליטוף עדין.

העצים מחליפים דמויות כשהם לובשים לבן. רגע הם לוקחים חלק בתפאורה של "מפצח האגוזים" (מסע החורף של קלרה והנסיך). אחר, הם מנופפים בצעיפי נוצות לבנים כרקדניות קברט. כשהם עמוסים בשלג, הם נראים כשיחי כותנה, וכשמקבצי השלג מאבדים מנפחם, הם נראים מלמעלה כשקדיות בשיא תפרחתן. כשהטמפרטורה עולה והענפים מתחילים לטפטף, נאחז בהם השלג כקרעי צמר-גפן-מתוק על מקל. לפעמים הם מצופים קצפת, לפעמים במשחת שיניים ולעתים הם מנצנצים כמו עצי הכסף והיהלומים שליוו את שתים עשרה הנסיכות המרקדות אל ערב מלא בקסם.

נשל הציקדה

Prospect Park, Brooklyn, NY

Prospect Park, Brooklyn, NY

הציקדות, שעלו מן האדמה בקיץ האחרון, נעלמו די מהר.
הן שקעו בתרדמת 17 השנים שלהן, עד הגלגול הבא.
לא יצא לנו לראות אותן בפארק, אבל הנשלים מופיעים פה ושם, דבוקים חזק לגזעים וגדרות. אנדרטאות להוויה קצרה בין המתנות ארוכות.
יש משהו שקט מאוד בנשל שהתרוקן מהחיים שפעמו בו, חשבתי, אבל עם אוזן קטנה מספיק, אפשר היה להאזין לצלילי הרוח שעוברת בין כתלי הקונכיה הנטושה.
לשמוע את שירת הקיום המתעקש, ההיות למען היות, התנועה להמשך התנועה.

האם צעקה
עד שנהפכה לקול –
קליפת ציקדה.

באשו, תרגם: יעקב רז

*^*^*

דבר ראשון

אֲנִי פּוֹקֵחַ עֵינַיִם בַּבֹּקֶר
דָּבָר רִאשׁוֹן
מְחַפֵּשׂ אֶת הַגּוּף
לִלְבֹּשׁ.

הוּא מֻנַּח הֵיכָן שֶׁעָזַבְתִּי
אוֹתוֹ בַּלַּיְלָה,
מְקֻפָּל.

כָּכָה כְּבָר שָׁנִים.

תָּמִיד אֲנִי מוֹצֵא וְתָמִיד
נִבְהָל.

אלי אליהו, מתוך: אני ולא מלאך, הוצאת הליקון, 2008

חייל של פח בכנסיה

קבענו להיפגש עם רורי ובנותיה ביום שלישי אחר הצהריים.
בבוקר, היא סימסה לי: בא לך להיפגש בכנסיה שבשדרה השביעית וגארפילד? שמעתי שיש שם מקהלה. לא כל כך הבנתי אם זו הופעה או פעילות אפטר-סקול, אבל כתבתי לה בחזרה: בטח.
זה לא שרורי גדלה על מיתוס הלחם והדגים, נהפוך הוא. את חדר השינה שלה מעטרת כתוּבּתָהּ, ומה שחיבר אותנו בתחילה היה גן הילדים של חב"ד, חַי טוֹטֱס, שם למדו בנותינו.
אבל היא סקרנית, וחובבת שירה וזה היה מספיק כדי ללכת.
היה מקסים בין כתלי Old Reform Church, כנסיה מהזרם הקלוויניסטי של הפרוטסטנטיות, שבאתר שלה כתוב שנוסדה בשנת 1654, כאשר ניו יורק היתה עדיין Nieuw Amsterdam, וברוקלין היתה כפר מוקף בחוות בשם Breukelen. המבנה שאליו נכנסנו הוא מעונה החמישי של הכנסיה, אשר נבנה בשנת 1891.

שתי מתנות קיבלתי באותו אחר-הצהריים.
האחת היתה המפגש עם ג'ניפר. היא היוזמת של מפגשי המקהלה האלה, שמתקיימים במעגל ישיבה. כל ילד מקבל דפים עם שירים ותווים, וכשג'ניפר מתחילה לנגן, הם מצטרפים בקול גדול. זו לא מקהלה מהסוג שרואים בסרטים, כי אין חלוקה לתפקידים ווקאליים והרפרטואר לא מורכב משירי כנסיה. זה יותר דומה לשירה בציבור במובן הישראלי. ג'ניפר אמרה לי שהילדים לא יודעים לקרוא תווים, אבל חשוב לה שיעשו חיבור בין שירה לתווים. היה מקסים לדבר איתה, כי היא מהנשים האלה שקורנות שלווה, והיופי שלהן שקט וצלול.

ילדתי התביישה בהתחלה לשיר עם חבורת הילדים, שנפגשת בקביעות כל שבוע. היא רצתה לשבת עמנו, כמו שתי חברותיה. אבל שכנעתי אותה לשים מבטחה במוסיקה. אני לא מכירה שם אף אחד, היא אמרה. תכירי. ואם לא יהיה לך נחמד, את יכולה לחזור בכל רגע. אני לא יודעת את המילים, היא היססה. אז תהמהמי. מה זה להמהם? היא שאלה, ואחרי שהבינה התיישבה עם הקבוצה שנפגשת בקביעות מדי שבוע, קיבלה חבילת דפים והמהמה עם כולם. היא נהנתה נורא.

המתנה השניה שקיבלתי היה שיר חדש, משמח מאוד בשם חייל פח אחד.
כשהילדים שרו אותו, באמת אפשר היה לדמיין שמלאכים מתעופפים בחלל הגדול ספון העץ.
כל כך התלהבתי, שבסוף המפגש הלכתי לברר עם ג'ניפר לגביו, והיא סיפרה שהיה מאוד פופולרי בשנות השבעים. היא גם נתנה לנו את התווים שלו ושל עוד שירים.
בבית, קראתי בוויקי שזה שיר אנטי-מלחמתי משנות השישים, שכתבו דניס למברט ובריאן פוטר. הוא הוקלט לראשונה על ידי להקת פופ קנדית בשם The Original Caste, הפך ללהיט וזכה לאחר מכן לכמה חידושים, אחד מהם, של סקיטר דייויס, היה מועמד לגראמי. בשנת 1971 הוקלט על ידי להקה בשם Coven, כשיר הנושא של סרט פעולה בשם בילי ג'אק. גם סוני ושר הקליטו אותו, בליווי של סרטון אנימציה, רוזאן בר הקליטה לאלבום שהוציאה בשנת 1990, וגם מבצעים אחרים.

הטקסט עצמו מאוד נאיבי, כמו הרבה שירי שלום. אבל הוא חמוד וקליט, ובמשך שבוע הסתובבתי מזמזמת אותו.

The Original Caste

אוקיאנוס

1837131_130

לכל מקווה מים היא קוראת אוקיאנוס
כאומרת:
מתוקה או מלוחה
שקטה או סוערת
הכף הכחולה הזו חובקת את הארץ.

פרח נתנו לאילן

IMG_2286

לאילן יש היום יום הולדת.
אילן הוא אחד החברים הראשונים שלנו בניו יורק.
נפגשנו בבית קפה, כמה חודשים אחרי שהגענו. זה היה בימים שבהם נטע נהגה להירדם בבוקר,
אחרי שהיינו משאירות את מיקה בגן.
תמיד היה לי מחשב נייד בתיק, וברגע שהיא היתה עוצמת עיניים, הייתי נכנסת לבית הקפה הכי קרוב, שהיה בו ווייפיי ומקום לעגלה.
ככה גיליתי את הקונטיקט מאפין, שהקפה שלהם שרוף כמיטב המסורת המקומית, המוסיקה פופית ונדושה, אבל מקירות הזכוכית שלהם רואים את הפארק ואת השמים.
אילן שמע אותי פעם מדברת בעברית בטלפון, וחיכה בסבלנות שאסיים כדי לומר: "שלום".
הוא הגיע שנה לפנינו, בעקבות אשתו האמריקאית.
השיחות הראושנות שלנו היו על ניו יורק, צילום, אופנועים, בניית אתרים.
וכיוון ששנינו פרילאנסים, התחלנו להיפגש שם, לעבוד זה לצד זה, ואחר כך בבתי קפה אחרים ברחבי השכונה.
כשנטע היתה נרדמת, הייתי מתקשרת לשאול איפה הוא יושב, או מדווחת לו היכן אני יושבת.
היו לנו הרבה "משרדים" כאלה, שבהם חלקנו שולחן ועודדנו זה את זה לעבוד בלי להתקשקש.
אבל כמובן שלפעמים התקשקשנו.
ועם הזמן נעשינו יותר אישיים, והכרנו את בני הזוג ונפגשנו כולנו בימי הולדת של הבנות,
ובמסיבות חנוכה והמשכנו לדבר גם אחרי שהוא התחיל לעבוד במשרד קבוע במנהטן.
הוא מסוג החברים שאני יכולה להתקשר אליהם ולומר שנמאס לי מהמהגרוּת הזו ואני רוצה הביתה, או לספר בהתרגשות שהאגם קפוא ושחפים רוקדים עליו.
אז היום היה לו יום הולדת; מיקה הביאה לו פרח בעציץ שהכינה, אני הבאתי מגנט שסרגתי ובלון הליום. נטע נרדמה וישנה על המיטה שלהם.
בדרך חשבתי, שבשנה וחצי שאנחנו מכירים השכונה השתנתה,
והנה גם אנחנו זזנו קצת בתוך הריבועים שלנו.

ט"ו בשבט בברוקלין

מירי שפיגל, שוויץ

מירי שפיגל, שוויץ

בשלג שמונח על גדרות ומעקות קישטנו ברחבי העיר
מעשה גריעה.
הנה באנו, תכף נלך.

והערב ט"ו בשבט, פנס מלא מאיר עצים
שלא נטענו, חרובים שלא נשאיר
וסמיילי שעשינו באצבע
לשמח הולכים בדרך.

להציץ כדי להתאהב

כל הבוקר סידרתי את הבית וצילמתי את החדרים.
עברתי בהם אחד-אחד, הזזתי את נטע מפה לשם, חיפשתי את האור הנכון, את הזווית המחמיאה.הסיבה היא שלקראת הנסיעה לישראל, החלטנו לנסות לסבלט את הדירה. כלומר, להציע אותה לשוכרי משנה.
כשמיקה נכנסה הביתה, היא אמרה: וואו, זה נראה כמו בית אחר לגמרי. והכל מפני שהוספתי תמונה לאחד הקירות
והנחתי בדים צבעוניים (אחד, שכרמל הביאה מאתיופיה, אחר, שאחותי הביאה מברזיל, ושלישי שקיבלתי מבחורה ברחוב, שבדיוק עזבה את העיר).
אחרי שצילמתי, גיליתי בפעם המי-יודע-כמה, שהקסם של הצילום באמת עובד.
לא רק בגלל התוצאה או בגלל ההתכוונות לתוצאה מסוימת, אלא בשל העובדה שהתבוננתי בחדרים דרך חור.
אחר כך לקחתי גליל של נייר טואלט (שאנחנו תמיד שומרות כי יום אחד נעשה איתם משהו) והסתובבתי איתו מציצה,
חותכת את המרחב המורגל שלי לפיסות צבעוניות של מבטים מצומצמים.
גם אם לא יבוא אף שוכר (פברואר, מינוס 17 בחוץ, לא זמן הכי סקסי לטיול בניו-יורק), לפחות הרווחתי בית מהמם בלי לעשות דבר מלבד להביט בו שוב, אחרת.
מומלץ לשם הסרת אבק ממקומות ומאנשים, שרוצים להתפעל מהם שוב.

IMG_2137

החדר שלנו

החדר שלנו

החדר של מיקה

החדר של מיקה

שמהחלון הזה רואים את פסל החירות

מהחלון הזה רואים את פסל החירות

חורף

קר פתאום, אחרי שהתאבֵב לנו החורף
ודיבורים על התחממות גלובלית מילאו את אוויר השכונה המנומס.
עדיין אין סימן לשלג, אבל הבל הפה נישַּף אל צינה חדשה
לרענן את רשימות המכולת של שיחות חולין.

וכשהרוח צולפת, נפתח הגוף הלבנטיני שלי בחדווה קְרִיוֹפילית
אל הקור הפרנהייטי הזה של ניו יורק
שיותר מכל מסמן על מקל מדידה קמאי
את הישנות סדרי הטבע.

העבודה הראשונה שלי באמריקה

ביום חמישי, כתבו לי מבית הספר שאין מספיק נרשמים לחוג עברית שלי.
נו, בטח, היו צריכים לקבל את הצעתי ללמד עיתונות. יותר סקסי.

דברה כתבה לי שביום שישי תודיע לי אם זה כן נפתח. לא הודיעה, אז הבנתי שלא.
לא נורא, חשבתי, יש סמסטר אביב, מחנה קיץ. כבר הכנסתי רגל בדלת ויהיו עוד אפשרויות.
חוצמיזה, שהגיע הזמן לסיים עוד גרסה לקורות החיים (גרסה פתוחה יותר, שלא בהכרח מכוונת לתחום החינוך), ולשלוח דרך מכרים.

ליתר ביטחון, שלחתי מייל לחברים, שאולי הם מכירים הורים בבית הספר ההוא, ואולי אם יפיצו מייל, עוד תלמיד יירשם.
לרכזת החוגים הצעתי לפתוח את ההרשמה גם לגיל צעיר יותר.
ביום שני, רגע לפני שאני יוצאת לקחת את נטע מהגן, אני מקבלת מייל. יש מספיק נרשמים, מתחילים היום. נתראה עוד מעט.

זה היה שלוש שעות ורבע לפני שאני אמורה להתייצב בכיתה ללמד.
לא היה לי מושג כמה עברית הם מבינים, אם הם מכירים זה את זה, מהי הדינמיקה ומהן הציפיות.
השיעור ראשון הוא הכי חשוב, כי על פיו יחליטו הילדים אם הם רוצים להמשיך או לא.
הפרטאץ' הזה הפתיע אותי. אפשר לחשוב שכאן ישראל. אבל זו לא מועדונית אלא בית ספר פרטי שגובה 26500 דולר לשנה לילד.

למזלי, חמותי ממילא אמורה היתה להגיע לבלות עם הילדות, אז סידרתי שגם תיקח את מיקה מהלימודים, והלכתי.

הייתי לחוצה. נורא. בפאניקה. מזמן לא עמדתי מול כיתה, ושעה שלמה נראתה לי כנצח עם ילדים עייפים, שיום הלימודים שלהם נמשך מתשע עד שלוש ומגיעים לי עד הכתפיים.

הכנתי מלא פתקים עם פעילויות פיסיות, כי הם בטח יהיו עייפים מכדי לשבת לכתוב עברית, דחפתי לילקוט ספר (החתול שלי הכי טיפש בעולם, של ז'יל בשלה), טייפ ודיסק של שירי ילדים קלאסיים, ולקחתי רכבת לשכונת קרול גארדנס.

התחיל לא טוב.
נכנסו ארבעה ילדים, שניים מהם אח ואחות, שהתקוטטו כל הזמן, עוד ילדה ועוד ילד.
כולם היו בהיפר, בקושי הצלחתי להשמיע את קולי מעל צחוקיהם, והרגשתי גם שהאישה שנשארה בחדר להתעסק עם המחשב היתה שם בעצם כדי לבחון איך אני מתמודדת.
אחרי רבע שעה, הבנתי שלשבת על הרצפה ולדבר לא עובד. שיחקנו משחק היכרות קצר: השמעתי מוסיקה, עצרתי ושאלתי שאלה. למשל: לאן היית רוצה לטוס לטייל. הם אמרו שהשירים ילדותיים מדי.

אז הובלתי אותם אל השולחן, נתתי להם פתקים וביקשתי שיכתבו מילים שהן גם עברית וגם אנגלית. בננה, פיג'מה, אבוקדו, רדיו ועוד.

להפתעתי, זה בדיוק מה שעבד. הם התישבו למלאכה, ומצאתי את עצמי מאייתת, מדברת על מילים שמקורן בארמית ולכן הן מסתיימות באלף, וצוחקת איתם על דברים שונים.
מכאן, זה זרם די חלק. בסוף שאלתי אותם מה הם היו רוצים שנעשה יחד, מתעלמת מכל החוקים של סמכות וביטחון עצמי.
הם צהלו כשהצעתי אוריגמי, מלאכת יד ובישול.
אני מתכננת לשלב טקסטים ביצירה, להביא שירים ישראלים של גדולים ולעשות כיף בעברית-אנגלית.
זה מאוד פתוח, העיקרון הוא ללמד עברית בעברית. מה שאומר, לעשות דברים עם הידיים ולדבר על העולם. מה יותר טוב מזה?
ונראה. זו בהחלט התחלה.
העבודה הראשונה שלי באמריקה.