קטגוריה: שִמחת האצבעות

על חדוות הגילוי: צמה מחומשת

יש רגעים בחיים שבהם הגוף לומד משהו חדש.
החוויה הזו של עצם הגילוי, שהנה אנחנו עושים את הדבר החדש הזה, היא עוצמתית;
הסינפסות מזמרות, העור זורח, והנפש מתרחבת.
זה כמו להרגיש משב רוח במקום שלא ידענו שהוא חשוף.

זו יכולה להיות תנוחת יוגה, שפתאום מסתדרת, פריטה על גיטרה שנשמעת לגמרי אחרת,
קיפול אוריגמי שמחבר שתי צלעות לנקודה בחלל, בסיבוב שנראה קודם בלתי הגיוני.

את הצמה המחומשת גיליתי בבלוג מייק איט אנד לאב איט
זה לא מקרמה, אלא צמה. מחמש. רצועות.
הבית נמלא בצהלות שמחה כשישבתי לְצָמֵּם את הרצועות שגזרתי מחולצה שהתכווצה במייבש.
האצבעות הניחו רצועה על רצועה, החליפו אותן כשצריך, בהתחלה בהיסוס, ואז – בריצה,
כשתפסתי את העיקרון. כה פשוט. כה אדיר.
ולשאלה למה, מה רע בצמה משולשת? תשובתי היא ככה. כי אפשר.

בקישור הזה אפשר ללמוד איך עושים את זה.

IMG_3628

IMG_3635

פרח נתנו לאילן

IMG_2286

לאילן יש היום יום הולדת.
אילן הוא אחד החברים הראשונים שלנו בניו יורק.
נפגשנו בבית קפה, כמה חודשים אחרי שהגענו. זה היה בימים שבהם נטע נהגה להירדם בבוקר,
אחרי שהיינו משאירות את מיקה בגן.
תמיד היה לי מחשב נייד בתיק, וברגע שהיא היתה עוצמת עיניים, הייתי נכנסת לבית הקפה הכי קרוב, שהיה בו ווייפיי ומקום לעגלה.
ככה גיליתי את הקונטיקט מאפין, שהקפה שלהם שרוף כמיטב המסורת המקומית, המוסיקה פופית ונדושה, אבל מקירות הזכוכית שלהם רואים את הפארק ואת השמים.
אילן שמע אותי פעם מדברת בעברית בטלפון, וחיכה בסבלנות שאסיים כדי לומר: "שלום".
הוא הגיע שנה לפנינו, בעקבות אשתו האמריקאית.
השיחות הראושנות שלנו היו על ניו יורק, צילום, אופנועים, בניית אתרים.
וכיוון ששנינו פרילאנסים, התחלנו להיפגש שם, לעבוד זה לצד זה, ואחר כך בבתי קפה אחרים ברחבי השכונה.
כשנטע היתה נרדמת, הייתי מתקשרת לשאול איפה הוא יושב, או מדווחת לו היכן אני יושבת.
היו לנו הרבה "משרדים" כאלה, שבהם חלקנו שולחן ועודדנו זה את זה לעבוד בלי להתקשקש.
אבל כמובן שלפעמים התקשקשנו.
ועם הזמן נעשינו יותר אישיים, והכרנו את בני הזוג ונפגשנו כולנו בימי הולדת של הבנות,
ובמסיבות חנוכה והמשכנו לדבר גם אחרי שהוא התחיל לעבוד במשרד קבוע במנהטן.
הוא מסוג החברים שאני יכולה להתקשר אליהם ולומר שנמאס לי מהמהגרוּת הזו ואני רוצה הביתה, או לספר בהתרגשות שהאגם קפוא ושחפים רוקדים עליו.
אז היום היה לו יום הולדת; מיקה הביאה לו פרח בעציץ שהכינה, אני הבאתי מגנט שסרגתי ובלון הליום. נטע נרדמה וישנה על המיטה שלהם.
בדרך חשבתי, שבשנה וחצי שאנחנו מכירים השכונה השתנתה,
והנה גם אנחנו זזנו קצת בתוך הריבועים שלנו.

בִּידִי, כפפת בובה

IMG_2281

נכון, המונח השגור הוא בובת כפפה.
זה מפני שלרוב מדובר בבובה, שמתלבשת על היד כמו כפפה.
במקרה הזה, זו כפפה מהסוג הכפפתי המוכר, שהפכה לבובה.
זה קרה כשמיקה רצתה להכין מפלצת. היא קוראת עכשיו ספר חמוד על מפלצות:
A Field Guide to Monsters by Johan Olander
היא ביקשה שאעזור לה להכין פונפון שיהיה גוף המפלצת, אבל כיון שהיה כבר ערב ועמדנו לשבת לאכול, הצעתי לה להשתמש בפונפון שהכינה מזמן ומתגלגל בחדר שלה.
אחר פשפושים מתמשכים, הפונפון לא נמצא. אבל הכפפה כן. כפפה יחידה, בת-בלי-זוג.
הילדה טיפסה לארון האוצרות והוציאה משם אף ושתי עיניים. אמא שלה שלפה את הדבק החם, ותוך דקות היתה לה בובה, שמה בִּידִי.

אחרי עוד כמה דקות, היא גררה שולחן לסלון, והתיישבה מאחוריו עם בידי ועם בובת נייר שציירה והדביקה בסלוטייפ על מקל.
"אני עושה מופע", היא הכריזה, ובלי לחכות שמישהו ירים לה מסך או ימחא כפיים, התחילה לדברר את שתי הבובות החדשות שלה.
אני מודה שלא לגמרי עקבתי, אבל נדמה לי שחייכתי במקומות הנכונים והצלחתי לייצר כמה תגובות מתאימות. היה אחלה.

לב הסיכות של מיקה

IMG_2276

נטע חיפשה פנס, ומצאה במקום זה קופסת סיכות.
היא רשרשה, אחר כך פיזרה על הרצפה ואז קראה למיקה לראות איזה יופי.
מיקה הגיעה, אספה כמה סיכות והכינה מהן לב.
את הלב היא הניחה על דף אדום, וכתבה בו:
!I love you dad
!I love you Neta
!I love you mom

קולאז' מחפצי בית

7

מצאתי בבוידעם האלקטרוני שלי. מיקה עשתה את זה בגיל ארבע.

כתמי צבע הם לא לכלוך

Our kitchen table

ככה נראה שולחן המטבח שלנו אחרי שהבנות עבדו עליו.
כמה שמחה יש בשפריצי הצבע האלה, שבמבט מסוים נראים כמו זיקוקים.
מצאתי שם אופנוע, איש מסיר כובע לשלום, דבורה ממוכנת וגם פרט מתוך איור מהנסיך הקטן.
לקראת ארוחת הערב, ניקיתי לאט ובעצב, מייחלת למשטח עבודה קבוע
ששאריות של צבע נשארות עליו, שכבה אחר שכבה, לציור ארוך-ארוך.
בדרך כלל, אני פחות מחבבת חפצים ייעודיים. מעדיפה מודולריות ורב-שימושיות.
זה תופס פחות מקום.
אבל היום כשניקיתי את שולחן האוכל שלנו, שהוא גם שולחן העבודה שלי ושולחן הציור של הבנות,
חשבתי שלפעמים הייתי רוצה שיהי הלנו אחד כזה. מקום שאוסף את השאריות
שהופכות בעצמן לדבר עצמו.

לחם

IMG_2810

IMG_2806