קטגוריה: ניו יורק ועוד אמריקה

בבית הקפה

IMG_5653

IMG_5658IMG_5652IMG_5649

דברים שמגלים בעיר שלוגה


IMG_5663

איי מדרכה זעירים עולים כמשטחי-חן מלוטשים במקומות שבהם נמס הקרח. ההתגלות של מראה כה מורגל, שהוסתר ושב להראות חלקים ממנו, הופכת לאקט אמנותי. סוג של הזרה.

שבילים צעודים הם עדות לנוכחות אנושית, כזו שבדרך כלל נמוגה מבלי שנבחין בה. אבל השלג שומר את סימני הסוליות שהשאירו האנשים שעברו כאן לפנינו. עקבותיהם צועדות בשורות ארוכות, מטביעות בשלג פטפוטים טיפוגרפיים שמשחקים עם הפונטים של תנועותיהם: גודל הנעל, עומק הצעד, טווח התנועה ולעתים, גם אם הלכו לבדם או ביחד.

כמה מהר נשכח הדשא מהגבעות שבפארק. המרחבים הירוקים נבלעו עם שאר הצבעים אל לובן מרוכז, שנמתח מגזע לגזע לתת מנוחה לעיניים. מנוחת-גירויים משוחה בגווני כרום. אפשר היה לכתוב: גווני כרום נוגים, אבל אין כל תוגה במראה, אלא שלוות אישונים, שמעצימה את ההתעכבות על פיתולים וקימורים במקום לחגוג את חדוות הצבע.

מלחמת גבישים בין מלח לקרח
מתרחשת, כשבעלי הבתים זורים מלח גס להמס את המים הקפואים ולהסיג את קו השלג (החוק מחייב). למערכה מצטרפות היונים, שאוכלות את תרכובת הנתרן ומשאירות טביעות משולשות מסביב לחלקות הבטון החשופות. התוצאה: אמנות-רחוב-מתכלה-קהילתית.

פיפי של כלבים 
לרוב נסתר מהעין. את הקקי רואים (לפעמים מאוחר מדי), אבל התוצאה הנוזלית של טיולי הקאניס-פמיליאריסים למיניהם נספגת או מתאדה בלי להותיר עקבות. כך, עד שמגיע השלג הזך, שמכסה את העיר בריצופי טאבולה ראסה. הכתמים הצהובים שמקשטים את צדי הרחובות הם שום דבר לעומת הפיח שמשפריץ ברד שחור בכל מפגש עם מעבר חציה. איפה היה כל השחור הזה קודם? מן הסתם עשה קאמופלאז' עם האספלט.

האמירה "watch your steps" מקבלת משנה תוקף, לא רק במשמעות הזהירה שלה, אלא בפירוש המילולי: באמת כדאי להתבונן בצעדים ולשים לב היכן מניחים אותם. צעד לא נכון עלול להסתיים בהופעה של החלקה על הקרח, עם שפגאט וידיים מונפות באוויר – רק בלי האלגנטיות.
עלה מבצבץ בראשה של ערימה לבנה וקפואה, מתנפנף כדגל ירוק עם הבטחה לבאות.

אבקת פיות מתפזרת מול השמש, כשרוח קלה מערבלת שבבים זעירים של קרח בליטוף עדין.

העצים מחליפים דמויות כשהם לובשים לבן. רגע הם לוקחים חלק בתפאורה של "מפצח האגוזים" (מסע החורף של קלרה והנסיך). אחר, הם מנופפים בצעיפי נוצות לבנים כרקדניות קברט. כשהם עמוסים בשלג, הם נראים כשיחי כותנה, וכשמקבצי השלג מאבדים מנפחם, הם נראים מלמעלה כשקדיות בשיא תפרחתן. כשהטמפרטורה עולה והענפים מתחילים לטפטף, נאחז בהם השלג כקרעי צמר-גפן-מתוק על מקל. לפעמים הם מצופים קצפת, לפעמים במשחת שיניים ולעתים הם מנצנצים כמו עצי הכסף והיהלומים שליוו את שתים עשרה הנסיכות המרקדות אל ערב מלא בקסם.

נשל הציקדה

Prospect Park, Brooklyn, NY

Prospect Park, Brooklyn, NY

הציקדות, שעלו מן האדמה בקיץ האחרון, נעלמו די מהר.
הן שקעו בתרדמת 17 השנים שלהן, עד הגלגול הבא.
לא יצא לנו לראות אותן בפארק, אבל הנשלים מופיעים פה ושם, דבוקים חזק לגזעים וגדרות. אנדרטאות להוויה קצרה בין המתנות ארוכות.
יש משהו שקט מאוד בנשל שהתרוקן מהחיים שפעמו בו, חשבתי, אבל עם אוזן קטנה מספיק, אפשר היה להאזין לצלילי הרוח שעוברת בין כתלי הקונכיה הנטושה.
לשמוע את שירת הקיום המתעקש, ההיות למען היות, התנועה להמשך התנועה.

האם צעקה
עד שנהפכה לקול –
קליפת ציקדה.

באשו, תרגם: יעקב רז

*^*^*

דבר ראשון

אֲנִי פּוֹקֵחַ עֵינַיִם בַּבֹּקֶר
דָּבָר רִאשׁוֹן
מְחַפֵּשׂ אֶת הַגּוּף
לִלְבֹּשׁ.

הוּא מֻנַּח הֵיכָן שֶׁעָזַבְתִּי
אוֹתוֹ בַּלַּיְלָה,
מְקֻפָּל.

כָּכָה כְּבָר שָׁנִים.

תָּמִיד אֲנִי מוֹצֵא וְתָמִיד
נִבְהָל.

אלי אליהו, מתוך: אני ולא מלאך, הוצאת הליקון, 2008

חורף

קר פתאום, אחרי שהתאבֵב לנו החורף
ודיבורים על התחממות גלובלית מילאו את אוויר השכונה המנומס.
עדיין אין סימן לשלג, אבל הבל הפה נישַּף אל צינה חדשה
לרענן את רשימות המכולת של שיחות חולין.

וכשהרוח צולפת, נפתח הגוף הלבנטיני שלי בחדווה קְרִיוֹפילית
אל הקור הפרנהייטי הזה של ניו יורק
שיותר מכל מסמן על מקל מדידה קמאי
את הישנות סדרי הטבע.

כמעט קריסמס: כתבה שלי בגלובס

כתבה שלי בנושא תיירות קריסמס התפרסמה במגזין G של גלובס.
אפשר לקרוא אותה כאן: globes_12-2012

ראש השנה הסיני, סאנסט פארק

chinese new year

IMG_6929

IMG_6907

IMG_6897

IMG_6936

התשוקה לרוץ – רשמים מהמרתון של ניו יורק

IMG_5771

הם הגיעו ממאה מדינות, נבדלים זה מזה ברקע, בגיל, בהיסטוריה רפואית, ביכולת גופנית,
בכושר מנטלי, בעמידות, במסת גוף, בנפח שרירים.
47 אלף איש, שחלקו על האספלט של ניו יורק את התשוקה לרוץ.
הם עשו זאת לא בגלל שהיו חייבים, אלא כי זה מה שרצו לעשות. כי זה שָם.

כולם רצו, אבל לכל אחד מהם היתה דרכו לעשות את זה.
בניתור או בגלישה, בגו מתוח או באיברים פזורים, בחיוך או בריכוז, בצוותא או לחוד.
חלקם נופפו אל הקהל או חילקו היי-פייב, בעוד שאחרים הביטו אל הדרך.
חלקם לבשו בגדי ריצה מקצועיים, כשאחרים עטו תחפושת (סנטה, דב, דבורה, ליצן).
היו מי שרצו כדי לקדם קמפיין, היו כאלה שהגשימו חלום נעורים.
היו מי שרצו לכבודו של בן משפחה חולה, וכאלה שבדקו את גבולות עצמם.

היו אלה גופים אנושיים, בלי ספק. עצמות, שרירים, כלי דם, לב, ריאות, נוזלים.
אבל דווקא בתוך התנועה הזו המשותפת לכולם, כל כך בולטת היתה העובדה שלא הגוף הוא הרץ.
דווקא מתוך הפעולה הכל כך פיסית הזו, יותר מכל בלטה הרוח, שנשפה במפרשי האפידרמיס לנוע.

הקהל היה נפלא.
אלפי האנשים שבאו לעודד, להריע, לחלק מים, לנגן, לשיר (גוספל), לתופף, לחלל (חמת).
לחלוק רגעים מהסוג שמוציא את הטוב שבעיר, הטוב שבאנשים.

חברתי סמנתה רצה את המרתון. במייל נרגש שכתבה אחר כך, היא סיכמה:
"המסע היה מפעים, קשה, כואב עד-מאוד, לגמרי שווה את זה.
אמרתי לעצמי בסוף, תודה לאל שזה נגמר ולעולם לא אצטרך לעשות זאת שוב.
אבל עברו יומיים, ואני כבר תוהה".