קטגוריה: אמנות, עיצוב, אדריכלות

אנדי פריברג: השומרות

אחת החוויות המעניינות בביקור בתערוכת אמנות היא ההתבוננות בתגובתם של אנשים אחרים ליצירות. הדרך שבה כל אחד ניגש ליצירה, שפת הגוף, הבעות הפנים, הפרספקטיבה המשתנה, הדברים שהם אומרים זה לזה. ילדים הם הכי מצחיקים, כמובן. הם מביעים את מה שיש להם לומר בקולניות ישירה.

האנשים הנוספים שתמיד מסקרנים אותי הם השומרים. בעיקר במוזיאונים גדולים, בהם אני תוהה לפי מה הם מוצבים בחדרים השונים, מה הביא אותם למקצוע והאם הם מציצים בשאר התערוכות בתום המשמרת.

סדרת התמונות של הצלם האמריקני אנדי פריברג "השומרות" (Guardians) מתעדת שומרות במוזיאונים לאמנות ברוסיה. הוא טייל שם בשנת 2008, והסתקרן למראה השומרות, נשים בגיל העמידה המופקדות על אוצרות האמנות היקרים של המדינה. הוא שלף מצלמת 35 מילימטר, וצילם אותן בעבודה. לדבריו, לא ביים את הנשים.

אבל אין ספק שלפחות מן הנשים היו מודעות היטב למעמד שבו הן נוכחות, ושמחו להביע את היחס שלהן ליצירה שלידן ניצבו. לפעמים הסיטואציות משעשעות, ולפעמים הן יוצרות פרשנות חדשה למוצגים המוזיאליים.

הפרשנות הזו היא חלק מהעניין העיקרי בסדרת הצילומים, אשר מציגה תמונות קיום מורכבות ורב-שכבתיות. כמו בסרט צילום, שמכיל שכבות הרגישות לצבעים שונים, כך גם הצילומים האלה מכילים שכבות של סיפור. יש את הסיפור של המוזיאון (למשל: בנייתו, אוספיו, מעמדו הלאומי והתרבותי  לאורך השנים), והסיפור של המצולמת (למשל: בחירת קריירה, חיבה לאמנות, עולם פנימי ומקום חברתי) והסיפור של היצירה (למשל: באיזו שפה דיברה כשנוצרה, לאיזה זרם היא שייכת, מה הקשר שלה לאמן) האובייקטים המוצגים (בעיקר אם הם אנשים. מי הם, מה הם עושים אחרי שהמויאון נסגר ותפקידם בתוך המסגרת נגמר). כל הסיפורם הללו משלבים עובדות היסטוריות ופוליטיות. ויש גם את הסיפור של המפגש המסוים הזה שבין אישה לציור או לפסל, והיחס ביניהם – על הפערים החומריים, הוויזואליים והייצוגיים שלו. וכמובן, קולה של היצירה החדשה שנוצרה מחיבור של שתי ישויות שונות, והעובדה שהצילומים הוצגו השנה בתערוכת יחיד בגלריה בצ'לסי.

כהשלמה לסדרה הזו, שווה להציץ בסדרת הצילומים "שומרי המוזיאון" של John Kieltyka, שצילם קולגות לעבודה על רקע לבן, ולקרוא את הכתבה בניו יורק טיימס על האספירציות של שומרים במוזיאון המטרופוליטן

כל התמונות הבאות נלקחו מהאתר של אנדי פריברג

Kugach’s Before the Dance, State Tretyakov Gallery

Kugach’s Before the Dance, State Tretyakov Gallery

Nesterov’s Blessed St Sergius of Radonezh, Russian State Museum

Nesterov’s Blessed St Sergius of Radonezh, Russian State Museum

Michelangelo’s Moses and the Dying Slave, Pushkin Museum

Michelangelo’s Moses and the Dying Slave, Pushkin Museum

2nd Century Mummy Masks, Pushkin Museum

2nd Century Mummy Masks, Pushkin Museum

Konchalovsky’s Family Portrait, State Tretyakov Gallery

Konchalovsky’s Family Portrait, State Tretyakov Gallery

הסנטימנטים של סופיפּ פיץ' (תערוכה)

סופיפּ פיץ' ( Sopheap Pich) יודע לספר סיפור.
הוא יודע ללחוץ על כל הצ'אקרות שיפתחו את זרימת הרגש והעניין של צרכני האמנות.
בלי בושה הוא מערבב זיכרונות רחוקים, תום ילדות, בריחת פליטים, אוריינטליזם ועובדות מדעיות,
כדי להציג את עבודותיו. הטקסטים שלו שונים מהטקסטים האוצרותיים הרגילים של אמנות עכשווית, שמשתמשים במילים גבוהות וברעיונות מופשטים
כדי לתאר את מה שאנחנו אמורים לגלות ביצירה.
הוא פונה אל הרגש, אל האמפתיה. והוא עושה את זה כל כך שקוף וכל כך יפה.
אלא שבמקרה שלו – אין זו אדרת שמכסה אימום כָּעוּר, אלא רק תוספת.
העבודות שלו מרגשות, מעוררות מחשבה ואסתטיות גם לפני שקוראים את הטקסט שמוצמד אליהן.

תערוכת יחיד של פיץ' מוצגת במוזיאון המטרופוליטן תחת הכותרת: "ראטאן קמבודי".
מדובר בפסלים גדולים, רובם של צורות אבסטרקטיות, שנוצרו מאריגה של רצועות ראטאן דקות ומכופפות, המחוברות בברגים. התוצאה יפה ומרשימה, והמשחק של המרווחים המרובעים בין הרצועות בתוך החלל הגדול של החדר מגרה את העין.

פיץ' נולד בקמבודיה בשנת 1971, וכשהיה בן 9 נמלטה משפחתו מאימת החמר רוז'.
לאחר נדודים, הם הגיעו לארצות הברית (כשהיה בן 13), וכאן הוא למד תואר ראשון ושני באמנות ועסק בציור.
בשלב כלשהו, הרגיש צורך לחזור לארץ הולדתו, שם החל להתנסות בראטאן, חומר  פשוט וזמין.
לדבריו, אין לו מושג באריגה, והראטאן אפשר לו ליצור ציור תלת-ממדי.

הסיפור שלו הזכיר לי את האסטרונום הטורקי של אנטואן דה סנט אכזופרי, שבזכות העובדה שלמד
לפנות אל קהל היעד שלו בדרך המתאימה (בגדים, בעיקר, אבל בגדים משפיעים גם על יציבה ודיבור),
הוא זכה לתשומת הלב שרצה. שהרי, מה שפיץ' למד בארה"ב זה לא רק לשכלל את כשרונו המולד,
אלא גם לספר אותו.

Morning Glory, Sopheap Pich

Morning Glory, Sopheap Pich, 2011

Buddha 2, Sopheap Pich

Buddha 2, Sopheap Pich, 2009

Cycle 2, Version 3Sopheap Pich, 2008

Cycle 2, Version 3
Sopheap Pich, 2008

זו ציפור? זו מכונה? לא, זו טבעת

dukno yoo3

dukno yoo22

הטבעות שיוצר חרש המתכת דוקנו יון (Dukno yoon) הן יותר שעשוע לידיים מאשר תכשיטים.
צעצוע שאפשר לשחק בו תוך כדי הליכה, בלי לאבד אותו.

באתר שלו הוא מסביר את העניין שלו בתנועה ובמכניזם שלה, והקשר שלהן לגוף.
למטה אפשר לראות אותו בונה מטוטלת מכונפת:

דרך Colossal

האובססיות של פרד טומסלי – תערוכה

Field Guides, 2003

Field Guides, 2003

הוא אוסף פרפרים, פרחים ומגזינים. זה לא ממש יוצא דופן.
הוא גוזר חלקי גוף וממין אותם לשקיות נפרדות. זה כבר פחות מקובל.
הוא צייר, אבל כשהוא רוצה לצייר פרח, הוא שולף פינצטה, לא מכחול.
האמן האמריקאי פרד טומסלי (Fred Tomaselli) מחבר, בתהליך איטי, בין גזירי נייר, עלים, זלזלים, גלולות ועוד חומרים יצירה קולאז'ית מורכבת.
בסדנתו הוא בורא עולמות פנטסטיים צבעוניים ושוקקי חיים.
תהליך העבודה כולל הדבקה של חלקים, ציפוי העבודה במשטח גלזורה שקוף וייבוש באמצעות להביור. לאחר מכן, הוא מוסיף במכחול שכבה נוספת של הדגשים קטנים.
התוצאה היא אפקט רב-ממדי מהמם ומרשים, ששיחק בעיני ובתודעתי.

בתערוכה שלו במוזיאון ברוקלין מוצגות ציפורי ענק, עצים עבותים ודמויות אנוש מסקרנות.
עבורי, היתה זו חוויה אסתטית, מרגשת, מגרה ומעוררת מחשבה.
חלק מן העבודות מופשטות, אחרות יותר קונקרטיות, ויש גם כאלה שיצרו תחושה שעל גבול הקיטש.
מאוד מצא חן בעיני מגדיר ציפורים פיקטיבי, שהציפורים בו נגזרו מקטלוג למעילים. מקסים היה לגלות שטומסלי השאיר את הרוכסן בכל המעילים, מה שהפך את הגוף ללבוש.