יהודי, בתי

סבא שלי ספר יהודים.
בשביעות רצון היה מצביע על הטלוויזיה ואומר: זה יהודי, בתי.
מפנה סנטר לכיוון הרדיו, ושואל: ידעת שהוא יהודי, בתי?
בעיתונים היה מרשרש, מושיב אותי למסדר תמונה.
גם כשהיו רעים היה אומר: זה יהודי, בתי.
לשחקנים, לכנרים, לפוליטיקאים ולרוצחים היה עונד אותה מדליה
שניסיתי בכל הכוח להסיר
להעביר נושא, לטשטש גבולות, לפלס נתיב חדש
אל שביעות רצונו
רק כדי לא לשמוע את אנחת הרווחה
ששרקה בין המלים יהודי, בתי
רק כדי להשתיק את שקשוק העצמות
שנקשו על כל קיר
שכבר לא צריך להחביא בו

 

בוהיניה

ענפי הבוהיניה מטילים על המדרכה צל לבן, שעובד התברואה מטאטא בחוסר חשק.
הריח המתוק לא מסיח, גם לא האפשרות לקליעת מחרוזות ענוגות כמנחה לאלים אחרים.
יש בטון שצריך לחשוף עכשיו, והוא רוקד עם מטה העץ שבידו בתוך מעגל של צוף.

Illustration by Liina Klauss

קליידוסקופ צמחי

 

מול מלבן שפותח את הקיר אל פסיפס החוץ, אני מזדקפת יחד עם דרֵי האֵדן
להציץ בעננים שלא נוסעים היום, אלא עומדים דמומים וגדולים לזהור בשלוות ענקים,
בלי לנסות למלא את תפקידם בתיאטרון של השמים, בלי לכייר את עצמם,
הם מקרינים את נוכחותו הרחוקה של כוכב אדום ששומר עלינו בחיים.

אני מתבוננת החוצה דרך פיסות צבעוניות של קליידוסקופ צמחי,
אוחזת בהן כבמעקה
כל עוד הן נמצאות בצד שלי של הקיר, תימנע נפילה.

לפיד

בדרך לעבודה אני אוספת עלה של מייפל יפני
אדום לוהט ביום סגריר

מחזיקה אותו מולי כל הדרך כלפיד.

השקיה

ערב יורד אל גינת החלון, ויד שנשלחת לתפוס בְקנקן – אוחזת בְּכוס.
הסטה שמחלקת את מעשה ההשקיה למנות מדודות.
הנה דרך לחוות את הרגע בלגימות קטנות:
לכבד כל אחד מִדָרֵי האֶדֶן במסע נפרד אל מקור המים.

חלון הופך לעין

רוח משחקת בווילון כמו היה שמורת עין.
מצמוצי החלון קוטעים את זרימת המראות
בחזרה שיש בה הבטחה – הנה הרחוב שב ומופיע.
הזמן נמדד עתה בתנועת כנפי הבד
משק ועוד משק ועוד אחד

עלה יכול להיות עכבר

 

 

 

 

 

עלה יכול להיות עכבר קטן
בפתחו של מרזב – שערה של מחילה
לעבור אל עולם של מגלשות שרך ונדנדות שורשים
מעל מרבדים של טחב ושרפרפי פטריה
והאדמה מעלה בשמים, והשׂרף קורץ מתוך גומחות נסתרות
ורשרושי חיים עוברים בין העלים ממלאים ספלולי בָּלוּט
זהב קיומי ניגר ואני נעצרת באמצע הרחוב
אוחזת בקצה זנבו ומגיעה.