יהודי, בתי

סבא שלי ספר יהודים.
בשביעות רצון היה מצביע על הטלוויזיה ואומר: זה יהודי, בתי.
מפנה סנטר לכיוון הרדיו, ושואל: ידעת שהוא יהודי, בתי?
בעיתונים היה מרשרש, מושיב אותי למסדר תמונה.
גם כשהיו רעים היה אומר: זה יהודי, בתי.
לשחקנים, לכנרים, לפוליטיקאים ולרוצחים היה עונד אותה מדליה
שניסיתי בכל הכוח להסיר
להעביר נושא, לטשטש גבולות, לפלס נתיב חדש
אל שביעות רצונו
רק כדי לא לשמוע את אנחת הרווחה
ששרקה בין המלים יהודי, בתי
רק כדי להשתיק את שקשוק העצמות
שנקשו על כל קיר
שכבר לא צריך להחביא בו

 

בוהיניה

ענפי הבוהיניה מטילים על המדרכה צל לבן, שעובד התברואה מטאטא בחוסר חשק.
הריח המתוק לא מסיח, גם לא האפשרות לקליעת מחרוזות ענוגות כמנחה לאלים אחרים.
יש בטון שצריך לחשוף עכשיו, והוא רוקד עם מטה העץ שבידו בתוך מעגל של צוף.

Illustration by Liina Klauss

קליידוסקופ צמחי

IMG_3353

 

מול מלבן שפותח את הקיר אל פסיפס החוץ, אני מזדקפת יחד עם דרֵי האֵדן
להציץ בעננים שלא נוסעים היום, אלא עומדים דמומים וגדולים לזהור בשלוות ענקים,
בלי לנסות למלא את תפקידם בתיאטרון של השמים, בלי לכייר את עצמם,
הם מקרינים את נוכחותו הרחוקה של כוכב אדום ששומר עלינו בחיים.

אני מתבוננת החוצה דרך פיסות צבעוניות של קליידוסקופ צמחי,
אוחזת בהן כבמעקה
כל עוד הן נמצאות בצד שלי של הקיר, תימנע נפילה.

לפיד

leaf
בדרך לעבודה אני אוספת עלה של מייפל יפני
אדום לוהט ביום סגריר
מחזיקה אותו מולי כל הדרך כלפיד.

השקיה

IMG_3345

ערב יורד אל גינת החלון, ויד שנשלחת לתפוס בְקנקן – אוחזת בְּכוס.
הסטה שמחלקת את מעשה ההשקיה למנות מדודות.
הנה דרך לחוות את הרגע בלגימות קטנות:
לכבד כל אחד מִדָרֵי האֶדֶן במסע נפרד אל מקור המים.

חלון הופך לעין

IMG_8520

רוח משחקת בווילון כמו היה שמורת עין.
מצמוצי החלון קוטעים את זרימת המראות
בחזרה שיש בה הבטחה – הנה הרחוב שב ומופיע.
הזמן נמדד עתה בתנועת כנפי הבד
משק ועוד משק ועוד אחד

עלה יכול להיות עכבר

IMG_4142-001

 

 

 

 

 

עלה יכול להיות עכבר קטן
בפתחו של מרזב – שערה של מחילה
לעבור אל עולם של מגלשות שרך ונדנדות שורשים
מעל מרבדים של טחב ושרפרפי פטריה
והאדמה מעלה בשמים, והשׂרף קורץ מתוך גומחות נסתרות
ורשרושי חיים עוברים בין העלים ממלאים ספלולי בָּלוּט
זהב קיומי ניגר ואני נעצרת באמצע הרחוב
אוחזת בקצה זנבו ומגיעה.

גלישה

IMG_2337-001
כשמקינטה מתפוצצת בסילון לחוץ, היא מעטרת משטח קרמי לבן בגווני אגוז
קליגרפיה מהירה של חוקי פיסיקה, שאני יודעת רק להתפעל מיופיים.
ואני חושבת, לא צריך לדעת לקרוא בקפה כדי לקבוע
הנה אישה שנוטה לחלום גם מול כיריים בוערים.

משורר רחוב וחיבוק רחוב ביום שישי אחד

הם היו שלושה בפינת הרחוב: האיש, מכונת הכתיבה והשלט הגדול שגרם לי לעצור את השעיטה ולחזור אחורנית. (אם הייתי נדרשת למתן עדות הייתי נזכרת אחר כך גם בשולחן מתקפל כחול מאוד, בתסרוקת-מגדלור ובפיסת גיליון לבן).

כפות ידיו במנוחה – רמז למחסום כתיבה? אולי מיצג אמנותי, אולי מחאה שקטה, התקרבתי וקראתי את הפלקט הזרחני: "בחרו נושא ומחיר – קבלו שיר".
באמת? באמת. כל נושא? בהחלט. כל מחיר? חייך.

משורר רחוב. כותב לפי דרישה. הנושא הכי משונה שהוזמן אצלו היה 'פיסטינג שקיבלתי מטרנסוויסט', הנושא הכי שכיח הוא אהבה. אבל אהבה היא לפעמים שמיכה. היא מילה שמכסה על הרבה דברים שהם משהו אחר. כמו מה? געגועים. בדידות. אכזבה. אני אחזור אליך עם נושא.

הוא עדיין היה שם כששבתי בלי נושא.
אתה מבין, לא ככה אני חושבת מילים כתובות. לא לפי נושא אלא התרחשות. חלקיק של התגלות. מערבולת. משך בכתפיו.
אז בבקשה תכתוב לי על איש שיושב ברחוב וכותב שירים לפי דרישה.

באמת? באמת. פרש אצבעות והתחיל מתקתק. עצר כדי לשאול את קורותי. סיפר את שלו.
עברו דקות והרבה זוגות נעליים צעודות, והוא תלש את הדף ותיקן בעט.

נעמדה אישה בתור. עסקים מביאים עסקים.
יש לך נושא? נתנה בי מבט מופתע. אני לא שואלת מה, רק אם יש ואם היה לך קשה למצוא, כי אני לא הצלחתי. אז מה ביקשת? שיר על משורר רחוב.
זה יוצא דופן, היא ענתה, בדרך כלל אנשים מחפשים שירים על עצמם.
אצלי, אחותי נפטרה מסרטן לפני שנה. היום יש לה יום הולדת בלעדיה. כך שבמקרה שלי לא היתה התלבטות. אמרה והשתוחחה.
אם אפשר היה ליישר את סימני השאלה שהגשתי לה קודם ולעשות מהם כרית
אז שאלתי – רוצה חיבוק? או לפחות לחיצת יד?
היא עפפה וכשידיה כרוכות סביבה כשריון, עשתה צעד קטנטן מהסס.
זה הספיק. עשיתי לה כרית, והיא בכתה. ובכתה. ואז הרימה את הראש מכתפי ואמרה: גרמת לי לבכות. לפעמים זה מה שצריך, עניתי.

שילמתי למשורר, אספתי את הילקוט מהמדרכה עם השיר שטרם קראתי וחציתי את הכביש. שמעתי אותה שואלת לשמי ובתמורה נותנת לי את שמה. איימי.
בכל כך הרבה איים אני מבקרת כל חיי, ולעולם איני שואלת לשמם.
אולי ככה הייתי לה פחות זרה. נתתי לה משהו והיה לו שם.

וזה השיר שכתב עבורי לין ג'נטרי ביום האחרון של חודש יולי בשדרה השביעית פינת רחוב ארבע, ברוקלין, ניו יורק:

Extracting substance
through memory
or gazing to displays
projected
to render a glimpse
through what is seen
When best
the body disappears
Retaining only the patrons skin
and any thought
They felt in the end

Ñ

אביב בכף ידה

IMG_0410

 

 

 

 

 

אביב בכף ידה
כל כך חלק ורך, היא אומרת
ויודע בדיוק

בכל שנה, הפליאה המחודשת הזו מהפרץ הצבעוני שנולד מתוך גבשושיות חומות ואפורות שבקושי רואים, ואיך הם מתחבאים בסבלנות הניצנים, איך הם יודעים לפרוש את עצמם בזווית הנכונה מול השמש בתוך הטל, לפתוח את מניפות הצבע ששולחות בשמים לכל עבר.

אביב ישראלי אופף אותנו בשלל ניחוחות; אינטנסיבי כמו השמש הצוהבת, כמו קולות האנשים ותנועות הגוף האקספרסיביות.

אני מקרבת אף ואומרת בלבי לפרח, אמנם אין לי כנפיים אבל אם אתעטש אולי אסיע כמה אבקנים אל המקום הנכון.

IMG_9322