הם היו שלושה בפינת הרחוב: האיש, מכונת הכתיבה והשלט הגדול שגרם לי לעצור את השעיטה ולחזור אחורנית. (אם הייתי נדרשת למתן עדות הייתי נזכרת אחר כך גם בשולחן מתקפל כחול מאוד, בתסרוקת-מגדלור ובפיסת גיליון לבן).
כפות ידיו במנוחה – רמז למחסום כתיבה? אולי מיצג אמנותי, אולי מחאה שקטה, התקרבתי וקראתי את הפלקט הזרחני: "בחרו נושא ומחיר – קבלו שיר".
באמת? באמת. כל נושא? בהחלט. כל מחיר? חייך.
משורר רחוב. כותב לפי דרישה. הנושא הכי משונה שהוזמן אצלו היה 'פיסטינג שקיבלתי מטרנסוויסט', הנושא הכי שכיח הוא אהבה. אבל אהבה היא לפעמים שמיכה. היא מילה שמכסה על הרבה דברים שהם משהו אחר. כמו מה? געגועים. בדידות. אכזבה. אני אחזור אליך עם נושא.
הוא עדיין היה שם כששבתי בלי נושא.
אתה מבין, לא ככה אני חושבת מילים כתובות. לא לפי נושא אלא התרחשות. חלקיק של התגלות. מערבולת. משך בכתפיו.
אז בבקשה תכתוב לי על איש שיושב ברחוב וכותב שירים לפי דרישה.
באמת? באמת. פרש אצבעות והתחיל מתקתק. עצר כדי לשאול את קורותי. סיפר את שלו.
עברו דקות והרבה זוגות נעליים צעודות, והוא תלש את הדף ותיקן בעט.
נעמדה אישה בתור. עסקים מביאים עסקים.
יש לך נושא? נתנה בי מבט מופתע. אני לא שואלת מה, רק אם יש ואם היה לך קשה למצוא, כי אני לא הצלחתי. אז מה ביקשת? שיר על משורר רחוב.
זה יוצא דופן, היא ענתה, בדרך כלל אנשים מחפשים שירים על עצמם.
אצלי, אחותי נפטרה מסרטן לפני שנה. היום יש לה יום הולדת בלעדיה. כך שבמקרה שלי לא היתה התלבטות. אמרה והשתוחחה.
אם אפשר היה ליישר את סימני השאלה שהגשתי לה קודם ולעשות מהם כרית
אז שאלתי – רוצה חיבוק? או לפחות לחיצת יד?
היא עפפה וכשידיה כרוכות סביבה כשריון, עשתה צעד קטנטן מהסס.
זה הספיק. עשיתי לה כרית, והיא בכתה. ובכתה. ואז הרימה את הראש מכתפי ואמרה: גרמת לי לבכות. לפעמים זה מה שצריך, עניתי.
שילמתי למשורר, אספתי את הילקוט מהמדרכה עם השיר שטרם קראתי וחציתי את הכביש. שמעתי אותה שואלת לשמי ובתמורה נותנת לי את שמה. איימי.
בכל כך הרבה איים אני מבקרת כל חיי, ולעולם איני שואלת לשמם.
אולי ככה הייתי לה פחות זרה. נתתי לה משהו והיה לו שם.
וזה השיר שכתב עבורי לין ג'נטרי ביום האחרון של חודש יולי בשדרה השביעית פינת רחוב ארבע, ברוקלין, ניו יורק:
Extracting substance
through memory
or gazing to displays
projected
to render a glimpse
through what is seen
When best
the body disappears
Retaining only the patrons skin
and any thought
They felt in the end
